אֲדוֹנִי הַנִּכְבָּד,

לְצַעֲרִי עָלַי לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לְהוֹצִיא אֶת בִּיבִּי מִבֵּית הַסֵּפֶר, אַחֶרֶת נֵאָלֵץ לְסַלְּקָהּ.
בַּחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן בִּיבִּי נִמְצְאָה אֲשֵׁמָה בָּעֲבֵרוֹת הַחֲמוּרוֹת הַבָּאוֹת:
הִיא קָפְצָה מֵחַלּוֹן הַמִּסְדְּרוֹן לֹא פָּחוֹת מֵאַחַת־עֶשְׂרֵה פְּעָמִים לְאַחַר שֶׁסֻּלְּקָה מֵהַכִּתָּה וְנִשְׁלְחָה לַעֲמֹד מִחוּץ לַדֶּלֶת.
בַּיָּמִים הַמְּעַטִּים שֶׁבָּהֶם בִּלְּתָה חָמֵשׁ שָׁעוֹת בְּבֵית הַסֵּפֶר כַּנִּדְרָשׁ הִיא הָיְתָה מָקוֹר בִּלְתִּי נִדְלֶה לִמְהוּמוֹת.
לַמְרוֹת אִסּוּר חָמוּר אֵין כִּמְעַט יוֹם שֶׁבּוֹ הִיא לֹא מוֹפִיעָה בְּבֵית הַסֵּפֶר בְּחֶבְרַת בַּעַל חַיִּים כָּלְשֶׁהוּ. פַּעַם עַקְעַק מְאֻלָּף, פַּעַם עֵז, פַּעַם צָב, חָתוּל מֻזְנָח אוֹ כֶּלֶב מְלֻכְלָךְ וְתַחְבֹּשֶׁת לְרֹאשׁוֹ...

 

בִּיבִּי הִיא יַלְדָּה חָפְשִׁיָּה וְעַצְמָאִית, יְתוֹמָה מֵאֵם. כְּבִתּוֹ שֶׁל מְנַהֵל תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת הִיא יְכוֹלָה לִנְסֹעַ בְּחִנָּם, וּמִדֵּי פַּעַם הִיא עוֹזֶבֶת אֶת הבית ואת בֵּית הַסֵּפֶר וְיוֹצֵאת לִנְדֹּד בְּרַחֲבֵי דֶּנְמַרְק. הִיא פּוֹגֶשֶׁת בְּדַרְכָּהּ טִפּוּסִים שׁוֹנִים וּמִתְיַדֶּדֶת אִתָּם, מְצַיֶּרֶת אֶת כָּל מָה שֶׁהִיא רוֹאָה וְדוֹאֶגֶת לְבַעֲלֵי הַחַיִּים הַנִּקְרִים בְּדַרְכָּהּ. הִיא מְגַלָּה לֹא רַק אֶת פָּנֶיהָ הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל דֶּנְמַרְק, אֶלָּא גַּם אֶת הַסּוֹד שֶׁהוֹרֶיהָ שָׁמְרוּ מִפָּנֶיהָ – מִי הֵם סָבָהּ וְסָבָתָהּ, וּמַדּוּעַ לֹא יָדְעָה עֲלֵיהֶם דָּבָר.

 

קָארִין מִיכָּאֵלִיס (1950-1872) הָיְתָה עִתּוֹנָאִית וְסוֹפֶרֶת דֶּנִית שֶׁכָּתְבָה לִמְבֻגָּרִים וְלִילָדִים, וּסְפָרֶיהָ תֻּרְגְּמוּ לְיוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים שָׂפוֹת.

הַיַּלְדָּה בִּיבִּי, סִפְרָהּ הַקְּלָאסִי, יָצָא לָאוֹר בִּשְׁנַת 1927 וְתֻרְגַּם לָרִאשׁוֹנָה לְעִבְרִית לִפְנֵי כִּמְעַט מֵאָה שָׁנָה. כָּעֵת הוּא רוֹאֶה שׁוּב אוֹר בְּעִבְרִית בְּתַרְגּוּם חָדָשׁ וּמֵאִיר עֵינַיִם שֶׁל דַּנָּה כַּסְפִּי, בְּלִוְיַת הָאִיּוּרִים שֶׁצִּיְּרָה וָלִי מִינְצִי בִּמְיֻחָד לַמַּהֲדוּרָה הַזֹּאת.