בִּישְׁמָה, הַמְּכַשֵּׁפָה הַצְּעִירָה שֶׁהִכַּרְנוּ בַּסֵּפֶר אֲרוּחַת מְלָכִים, מַמְשִׁיכָה לְהִקָּלַע לְצָרוֹת - וְכַמּוּבָן גַּם לְסַבֵּךְ אֶת הַמַּטְאֲטֵא הַנֶּאֱמָן שֶׁלָּהּ. הַפַּעַם הִיא מִצְטָרֶפֶת לִשְׁנֵי שֵׁדוֹנִים־מַבְרִיחִים בְּדַרְכָּם לִגְנֹב אֶת הַגְּבוּל. בִּישְׁמָה סַקְרָנִית לָדַעַת אִם אֶפְשָׁר לִגְנֹב גְּבוּל, וְאִם כֵּן - מָה כְּדַאי לַעֲשׂוֹת אִתּוֹ? לָהּ עַצְמָהּ יֵשׁ רַעֲיוֹן לֹא רַע בִּכְלָל...

הַסֵּפֶר הַשֵּׁנִי בְּסִדְרַת מַזַּל בִּישׁ.

סְפָרֶיהָ הַקּוֹדְמִים שֶׁל צִיפּוֹר פְרוּמְקִין:
רִיקִי לִי ווּ דְּבוּקָה לַכִּסֵּא! (הוֹצָאַת טַל־מַאי, זָכָה בִּפְרַס דְּבוֹרָה עֹמֶר לִשְׁנַת 2019), קְצֵה הָעוֹלָם (הוֹצָאַת טַל־מַאי), הַסִּפְרִיָּה הַנַּיֶּדֶת מַמְרִיאָה (הוֹצָאַת צִילִי), אֲרוּחַת מְלָכִים (הוֹצָאַת צִילִי).
 

 

ביקורות
 

הספר ״בישמה גונבת את הגבול״ מציג גיבורה מאוד לא חינוכית - במובן הדכאני הממשטר של החינוכיוּת - המתנהלת בעולם מהפנט, משעשע, פרוע, שאין בו חוקים, אפילו לא חוקי טבע או חוקי היגיון. עם זאת, מעשיה מונחים על ידי אמפתיה, חמלה, יכולת להכיר בכאבם ובמצוקתם של אחרים - וחוש צדק מפותח. התערובת הזו הופכת אותה לאחת הגיבורות המצחיקות והנוגעות ללב ביותר שנראו לאחרונה בספרות הילדים."
דפנה לוי, ישראל היום

 

"התגנבות יחידות (מובחרות):
מאז שבת שעברה, שעברה בנעימים עם "בישמה גונבת את הגבול" לא מצאתי זמן לכתוב על הספר המלבב הזה, המשכו של "ארוחת מלכים", שכמותו גם הוא מתפקע מהמצאות שמתחילות בלשון ומושכות אותה החוצה אל מציאות פנטסטית הנבראת בהבל פה.

כבקודמו, גם בספר זה תפגשו את המכשפה הכושלת בישמה ואת עוזרה הנאמן המטאטא (ואת המטא-מטאטא), את המכשפה הגדולה מחשמה ואת השדונים רחמנינוב ואלפחורש. שיחה בין שני אלה, הזוממים 'לגנוב את הגבול', היא הגפרור שמצית את העלילה שבשיאה הגבול אכן נגנב, נתחב בשק ומאופסן במערה בהמתנה למועד שבו ניתן יהיה למכור אותו לכל המרבה במחיר ( רק לאחר שבישמה זוכה לקורס כלכלה מזורז על היצע וביקוש). באופן דומה גם ציורים לשוניים אחרים זוכים למימוש קונקרטי: גילגול ושינוי צורה לדמות אחרת מתרחש באמצעות גלגול במדרון, מרחקים נמדדים ביריקות, מגש טס באוויר, שרשרת פיקוד היא תכשיט בגודל של מגרש חנייה וכיוצא באלה המצאות רעננות מרנינות שחלקן אולי יחלוף - כאותו טס - מעל ראשי הילדים אך ישמח קוראים בוגרים שהומור גיקי כזה מדבר אליהם (אני למשל). פה ושם התיאורים או השיחות טיפה מתארכים אבל ההברקות המשובצות בטקסט, הלשון החדה, הדימויים, ההומור והרוח ההומניסטית - והפציפיסטית - המנשבת בין העמודים, ובקיצור, הקלילות שאינה עומדת בסתירה לעומק הרעיונות, מהווים פיצוי הולם.

אחת השיחות הנפלאות בין בישמה למטאטא שלה עוסקת בשעון ובמחוגיו, ודרך השיחה על הזמן, בזקנה וביחס אליה. לשיטתו של המטאטא הקשיש: "המחוג הדק הוא אתם הצעירים (...) רץ רץ רץ ולא מפסיק לזוז, עושה שלושת אלפים ושש מאות סיבובים בשעה (...); המחוג הבינוני הוא גיל העמידה, הוא עושה רק שישים סיבובים בשעה אבל הוא בכל זאת מתאמץ (...) והמחוג הזקן, שהוא הכי זקן, הוא זז לאט וכולם חושבים : הוא לא יספיק, הוא לא יגיע לכלום, כי הוא עושה רק סיבוב אחד...(...) אבל כשבאים ורואים מה יש לכל אחד, מגלים שלכולם יש את אותו הדבר בדיוק. שעה! שעה אחת! את מבינה? רק שהמחוג הצעיר עושה כל כך הרבה רעש, שחושבים שבטח הוא כבר הספיק לעשות אלף שעות! והנודניק הזה בגיל העמידה, חושבים שהוא עשה לפחות יממה! וכלום! שעה אחת, זה הכל! אז בשביל מה כל ההתרוצצויות והרעש ו'תראו אותי כמה אני צעיר ויפה ומלא כוח וזז ממקום למקום' אם בסופו של דבר כולם משיגים את אותו הדבר, הא? אל תזלזלי בקצב של זקנים, ילדתי! הארנב נרדם, והצב הזקן משיג את האוצר!"

לא מקסים?!
לא תזמינו לעצמכם עותק-שניים-שלושה?"

שהם סמיט, סופרת למבוגרים וילדים, מתרגמת ומבקרת ספרות ישראלית

"כשרוצים להמליץ על ספר של ציפור פרומקין, הכי חשוב לציין שהוא מאת ציפור פרומקין – וזה אמור להספיק, כי זאת כבר ערובה לספר חכם, מצחיק, פרוע, שובב ומלא רמזים ורפרורים ליודעי ח"ן, כאלה שלא הייתי מנחשת שסופרת צעירה כמו פרומקין שוחה בהם. לכן את הספר הזה – וגם את קודמיו (ובמיוחד את "הספרייה הניידת ממריאה") אני עומדת לתת היום לאמא שלי, שבטח תתמוגג מהם בטירוף. בכלל, שם התואר הכי מתאים לספרים של פרומקין הוא "מרנין", והם למעשה תרופה בדוקה נגד מצב-רוח רע: הם פשוט מדביקים אותך במצב-רוח משועשע ושובבי כזה, שכל העניינים בתוך הראש שלך מעדיפים להפסיק לקטר ולפצוח מיד במחול קטן וצוהל."
עטרה אופק, אתר המתלהבת